יום שישי, 12 בדצמבר 2014
מי שמצביע משפיע?
קראתי את מאמר הדעה של נאור נרקיס (היוזם של 'מחאת המילקי') ב'הארץ'. במאמר הוא מכריז ש'הבחירות האלה יקבעו אם יהיה לדור שלי סיכוי לחיות בכבוד בישראל'. האמרה הזאת מקובלת מאד בישראל, בה המערכת הפוליטית תופסת מקום מרכזי מאד בחיי האזרחים, והם תולים בה את תקוותיהם לעתיד טוב יותר. בכל מערכת בחירות יוצאים בקמפיינים שמבהירים לנו שהדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות בשביל לממש את זכותנו האזרחית היא ללכת לבחור, או שיבחרו בשבילנו.שמי שמצביע משפיע, ושמי שלא מצביע, שלא יעז להתלונן.
אני ממש לא מסכים עם המסר הזה. כפי שהסברתי בעבר, בחירות חופשיות בלבד לא מבטיחות את קיומה של דמוקרטיה אמיתית, במיוחד כאשר לגופים דמוקרטיים יש נטייה טבעית להפוך לאוליגרכיים.
במאמר מהשבוע שעבר, פרס גיא רולניק את מפת קבוצות הלובי הפוליטי הפועלות מול השלטון הישראלי. בין הקבוצות המפורטות במאמר ניתן למצוא את מרכזי המפלגות, הבנקים, חברות הביטוח, ועדי העובדים והתקשורת. לדעתי נעדרה מהמאמר (בכוונה או שלא) הקבוצה החשובה ביותר של בעלי ההון הפרטיים העומדים בראש רוב המערכות הללו, שגם הם מפעילים לוביסטים המייצגים את האינטרסים שלהם.
בתוך כל מערך האינטרסים הסבוך הזה, ההשפעה של הבוחר הממוצע קטנה עד אפסית. הוא אמנם בוחר בנציגים שהוא חפץ ביקרם (במקרים רבים מדי ללא תלות במצע), אך גם אם נניח שאלו אכן רוצים לקיים את הבטחותיהם (כשבמקרים רבים זה לא בהכרח נכון), הם צריכים לנווט בין כל כך הרבה אינטרסים הסותרים את אלו של הציבור הרחב שזה הופך להיות קשה מאד. אם נוסיף לכך את העובדה שברגע שכבר הותנעה רפורמה כלשהי הפלת הממשלה תוקעת אותה, זה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי.
בסופו של דבר היתרון של הקבוצות האחרות על הציבור נמצא במשאבים מרובים יחסית לגודל שלהן, שמעניק להן גמישות גדולה יותר. עם זאת, החיסרון של הציבור הוא גם היתרון שלו: גודלו של הציבור ביחס לקבוצות היחס האחרות גורם לכך שהכוח האמיתי בדמוקרטיה עדיין נמצא אצלו, והוא צריך לדאוג לייצוג נאות במערכת.
לכן זה נראה לי קצת תבוסתני מצד הציבור לתלות את כל תקוותיו בפוליטיקאים, ואמרות כמו 'מי שמצביע משפיע' או 'מי שלא מצביע – שלא יתלונן' כל כך מפריעות לי. האמרות האלה פוטרות את השפעת הציבור בהצבעה בבחירות כאילו משם זה כבר בידיים של הפוליטיקאים. לכן כשאני טוען שאין כאן דמוקרטיה אמיתית אני נתקל פעמים רבות בטיעונים כמו 'מה אתה רוצה? יש בחירות כל 4 שנים'.
בשביל להשיג השפעה אמיתית הציבור צריך לעשות הרבה יותר מללכת לקלפי פעם ב-4 שנים. הוא צריך להתחיל בלהכיר בקיומה של הבעיה ולהבין שהצבעה בבחירות לא פוטרת אותו מהמשך מעורבות. רק לאחר שפלח מספיק גדול מהציבור יכיר בכך שלא כל מי שמצביע משפיע, ניתן יהיה להתחיל לקדם פתרון כלשהו.
כבר הצעתי בעבר תהליך שבזמנו האמנתי שיכול להוביל לפתרון, אך כבר אז הבנתי שהוא אינו מספק, ושאין פתרונות קסם. הבנתי שבשביל להגיע למודל המשפר משמעותית את המצב יש לבצע מחקר מקצועי ומעמיק של מודלים אחרים ולנתח את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם ואת אפשרות הטמעתם בארץ, שהתנעתו של תהליך אחד לא יבטיח את פתרון הבעיה ושיש להילחם במספר חזיתות במקביל. ישנם גם צעדים שניתן לעשות ללא שינוי מן הקצה אל הקצה של המערכת. ניתן לדוגמא לפעול להגדלת השקיפות הכללית בפעולותיהם של נבחרינו, לחוקק חוקים להגבלה ופיקוח על קבוצות הלובי ולהקים קבוצות לובי שיפעלו לקידום אינטרסים ציבוריים.
עם זאת, הנחת היסוד האומרת שכל פתרון חייב לעבור דרך הציבור נשארה זהה. לא ייתכן שנצפה מהשלטון ומהאליטות התומכות בו להעביר את הכוח שבידיהם מרצונם החופשי, ובכל פעם שזה לא יקרה נתאכזב ונתייאש מהמערכת הנוכחית. לא ייתכן שנכריז שעתידנו תלוי אך ורק בבחירות הקרובות, ולא בפעילות של כל אחד ואחד מאיתנו לשיפור סביבתו וחייו.
ממאמר זה אסור להבין שאין שום ערך להצבעה מושכלת העוקבת אחר ההבטחות שניתנו לבוחרים והנכונות לממשן במהלך הקדנציה. עם זאת, גם אחוזי הצבעה נמוכים הם מסר חשוב לעומדים בראש המערכת הנוכחית, משום שהם יכולים לאותת להם שהציבור מאס בה, ושללא שינוי מהותי הם עלולים לאבד שליטה, כך שגם מי שאינו מצביע יכול להשפיע בנסיבות בהן אי ההצבעה לא נעשית מאדישות מוחלטת לנעשה אלא דווקא מהרצון לשנות.
מה שכן צריך להבין הוא שהאחריות האזרחית של כל אחד ואחת מאיתנו לא תמה עם ההצבעה בבחירות ושהיא מהווה את נקודת ההתחלה בלבד. אנחנו צריכים להבין שהכוח שלנו בתור ציבור הוא בגודלנו העצום ושרק בעזרת כוח זה נוכל להוביל שינוי אמיתי. הגיע הזמן להפסיק לחכות לצדקה מאנשים בעלי אינטרסים סותרים לשלנו, ולהחזיר את הכוח בדמוקרטיה שלנו לציבור.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה