יום חמישי, 8 בינואר 2015
ביקורת טיעונים - "תהליך אוסלו - כמה זה עולה לנו?"
כהמשך לפוסט הקודם בנושא ביקורת טיעונים
כעת אדגים איך מבקרים טיעון קונקרטי בפועל. במאי 2014 הוציאה תנועת
"מנהיגות" דו"ח שנקרא "תהליך
אוסלו – כמה זה עולה לנו?". הדו"ח מתיימר לפרט מהי העלות למדינת
ישראל של תהליך אוסלו.
הטיעון המרכזי
הדו"ח מפרט את כל הכספים שישראל הפסידה מאז החתימה על הסכמי
אוסלו לפי סעיפים המפורטים בעמ' 7:
1.
העברת כספים ל"רשות הפלסטינית" שהסכם אוסלו יצר.
2.
העלות הנוספת של פעילות השב"כ בשטחים שהועברו לפלסטינים.
3.
העלות הנוספת של פעילות צה"ל.
4.
העלות הנוספת של המשרד לבטחון פנים ונזקי גניבות הרכב.
5.
הוספת מאבטחים אזרחיים בישראל.
6.
בניית גדר ההפרדה סביב השטחים שניתנו לפלסטינים.
7.
"שווי"
נפגעי פעולות האיבה.
8.
הנפילה בהכנסות מתיירות בשנות שיא הטרור.
9.
עלות פינוי היהודים מגוש קטיף.
הטיעון שהוא מציג אומר שכלל התופעות הללו קרו לאחר חתימתו של הסכם
אוסלו, ולכן חישוב העלויות שלהן וחיבורן יחדיו יוביל אותנו לסכום שישראל הפסידה
בעקבות החתימה על הסכם אוסלו ותחילת יישום התהליך. הסכום הסופי שהתקבל הוא
אסטרונומי – 933 מיליארד שקלים (חשוב להבין שמדובר בסכום מספרי בלבד, והסכום
הריאלי העולה מהדו"ח אינו ברור לחלוטין).
ביקורת הטיעון
הסכום הגבוה הזה בהחלט יכול להדאיג את הקורא הממוצע, אבל קריאה
ביקורתית של הדו"ח והטיעון העומד מאחוריו חושפת את הבעייתיות הגדולה שבו.
תחילתה של ביקורת היא כמובן בקריאת כלל הטקסט שאליו הטיעון מתייחס וניסיון לאפיין
אותו. לאחר מכן, באמצעות הטכניקות שפירטתי בפוסט הקודם, ניתן לנתח את הטיעון
ולבקרו.
מבנה הטיעון
הצעד הראשון בבחינת טיעון הוא בחינת המבנה שלו, כלומר הפרדתו להנחות
שניתן לתקוף את אמיתותן ומסקנה שניתן לבדוק אם נובעת מההנחות. הטיעון המרכזי המובא
בדו"ח מודגש, ואפשר להציגו גם בצורה הבאה:
1.
הנחה 1: כלל התופעות המפורטות קרו לאחר חתימתו של הסכם אוסלו.
2.
מסקנה: ולכן, חישוב העלויות שלהן וחיבורן יוביל אותנו לסכום שישראל
הפסידה בעקבות תהליך אוסלו.
האם מדובר בטיעון תקף? ניתן לראות שלא, משום שהעובדה שתופעות
מסוימות התרחשו לאחר תהליך אוסלו לא מאפשרת לבדה לייחס את העלויות שלהן לתהליך
אוסלו. ניתן לראות, שהטיעון בפני עצמו לא תקף, אך ניתן להפוך אותו לתקף באמצעות
הוספת הנחה סמויה האומרת שכלל התופעות המפורטות הן תוצאה ישירה של תהליך
אוסלו.
1.
הנחה 1: כלל התופעות המפורטות קרו לאחר חתימתו של הסכם אוסלו.
2.
(הנחה
סמויה: כלל התופעות המפורטות הן תוצאה ישירה של תהליך אוסלו.)
3.
מסקנה: ולכן, חישוב העלויות שלהן וחיבורן יוביל אותנו לסכום שישראל
הפסידה בעקבות תהליך אוסלו.
המלצה אישית שלי: רוב הטיעונים אינם תקפים, רובם מנסים לספק היסק
להסבר הטוב ביותר באמצעות הנחות סמויות (כלומר המסקנה שלהם לא משתמעת בצורה חד
משמעית אבל היא מהווה את ההסבר הטוב ביותר). בשביל לבקר טיעונים כאלה ניתן לנסות
למצוא גם את ההנחות המסתתרות בתוכם, כך שגם אותן ניתן יהיה לתקוף במידת הצורך.
אמיתות ההנחות
כלל חשוב בתקיפת אמיתות ההנחות שעשוי לחסוך למבקר זמן רב הוא לתקוף את
ההנחה הנכונה. הטיעון הזה מדגים את זה בצורה מצויינת.
במקרה זה ניתן להתחיל עם ההנחה הראשונה, לקרוא את הדו"ח בפירוט
ואת כל הנתונים שאליו הוא מפנה ולנסות למצוא בעיות במספרים המוצגים, אבל גם אם
נציג טעויות במספרים ואפילו סעיפים שלמים שהתגלו כשקריים, זה לא יסייע לנו לתקיפת
הטיעון הכולל וכך עדיף להתמקד דווקא בתקיפת ההנחה הסמויה.
הבעייתיות היחידה שמצאתי בהנחה הראשונה היא הגדרת הכסף המועבר לרשות
על ידי ישראל בסעיף 1 כ"כספי סיוע" (בעמ' 8). המקור שעליו הדו"ח
מסתמך הוא הכתבה הבאה,
ממנה ניתן להבין שלא מדובר ב"כספי סיוע" או ב"שוחד בינלאומי"
כפי שמוצג בדו"ח, אלא בכספי מיסים שישראל גובה בשביל "הרשות
הפלסטינית", ואת זה הדו"ח לא טורח לציין. אם הם היו נכנסים לשם, כותבי
הדו"ח היו יכולים לטעון שהרווח מהמסים הנ"ל היה מגיע לישראל, אבל אז היה
צריך להתייחס גם לחיסכון הכלכלי שנגרם לישראל כתוצאה מכינונה של הרשות הפלסטינית
(אם קיים כזה).
ייחוס התופעות
ההנחה הסמויה המובאת בטיעון איננה מובנת מאליה כלל. הדו"ח, ללא
הסבר מפורט, מייחס את כלל התופעות המפורטות לתהליך אוסלו, אבל מכיוון שההנחה היא
סמויה הוא לא מתעסק יותר מדי במדוע הן מיוחסות אליו.
הצגת תהליך אוסלו כגורם יחיד לכלל העלויות המפורטות בדו"ח חוטאת בפשטנות
ומגמתיות. היא מהווה ניסיון לספק את ההסבר הטוב ביותר להן אך ניתן לתת עוד המון
הסברים חלופיים לתופעות:
1.
העלייה הכללית בהיקף התקציבים
לא נגרמה בהכרח בעקבות הסכם אוסלו. הדו"ח לא מייחס חשיבות לעלייה המתמדת
במגבלת ההוצאה בתקציב (גרף בעמ' 10 בלינק המצורף), כלומר לגדילה מתמדת של גודלו
הכללי של תקציב המדינה. הוא גם לא מייחס חשיבות לעובדה שהאוכלוסיה במדינת ישראל צמחה
בשנים הרלוונטיות בכ-60% מ-5 מיליון ב-1990 ל-8 מיליון כיום.
2.
תקציב השב"כ במפורט בדו"ח
הוא בגדר הערכות בלבד, אך גם אם אניח שהן נכונות הדו"ח עצמו מודה ש"עד
מלחמת ששת הימים שב"כ היה ארגון קטן מאד. הטיפול באוכלוסיה ה'פלסטינית' מאז
הקפיץ את גודלו וזהו המאמץ העיקרי שלו" (בעמ' 9 לדו"ח). הדו"ח
ממשיך ומציין ש"העברת השליטה בשטח לידי הטרור סייעה לו לחסל תשתית מודיעין
אנושי (סייענים) נרחבת ששב"כ הקים בשטח בעמל ב-26 השנים שלפני הסכם
אוסלו", ומייחסת לכך את הגדילה של תקציב השב"כ לפי הערכות פי 4 מאז הסכם
אוסלו. כגוף שנמצא בצמיחה מאז 67', סביר להניח שהשב"כ היה גודל גם ללא הסכם
אוסלו, ולכן קשה מאד לייחס את כל הגידול לאוסלו בלבד. כמו כן, בזמן שהשנים הראשונות
היו קשות, כיום קיים שיתוף
פעולה בטחוני בין
ישראל למנגנוני הבטחון הפלסטיניים ולא ברור איך הוא נכנס לתחשיב.
3.
תקציב צה"ל (עמ' 10-11
לדו"ח) גם הוא נמצא בגידול משמעותי באופן תדיר. הדו"ח מציין באופן סתמי
ש"הקושי והמחיר גדלו משמעותית, בגלל שצה"ל, מג"ב והשב"כ כבר
לא שולטים בכל מקום" (עמ' 10 לדו"ח). הטענה לא מגובה בהוכחות, וממש לא
ברור שהגידול בתקציב צה"ל נובע רק מאוסלו אם בכלל. כך ניתן לראות לדוגמה שתקציב גמלאי
צה"ל גדל ב-70% תוך 5 שנים. כמו כן, מחושבת גם עלות כלל המבצעים שיצאו
לפועל מאז תחילת התהליך (חומת מגן, קשת בענן, ימי תשובה, גשמי קיץ, חורף חם, עופרת
יצוקה ועמוד ענן ללא צוק איתן) אבל לא ברור האם היה צורך במבצעים כאלה או אחרים
במידה ואוסלו לא היה נחתם.
4.
תקציב המשרד לבטחון פנים גם
הוא עלה, וגם כאן כל העלייה מיוחסת כולה לתהליך אוסלו. עם זאת, לא מוצגת העלייה
הכללית במדד
הפשיעה בשנים הנ"ל, ולא מוצגת התפלגות שלה בין יהודים לערבים (עמ' 12
לדו"ח). גם גניבות הרכב יוחסו לתהליך אוסלו בכלליות (גם כאן ללא הצגת
התפלגות), אפילו שניתן לראות מגמה של עלייה עוד משנת 1990 וכן מגמה של
ירידה החל משנת 1997 שאותה מייחס הדו"ח בעיקר להקמתה של יחידת אתג"ר
ב-1998. מסקנה נכונה יותר היא שניתן לייחוס את העלייה והירידה בכמות גניבות הרכב
לאיכות האכיפה המוצעת על ידי המשטרה בתחום (גרף בעמ' 13 לדו"ח).
5.
לדברי הדו"ח, "תופעת המאבטחים בכל מקום היא תוצאה של
הופעת המחבלים המתאבדים ואלו הופיעו עם הקמת הרשות הפלסטינית ולא קודם לכן"
(עמ' 14 לדו"ח). הטענה הזאת לא עומדת במבחן המציאות, משום שפיגוע
ההתאבדות הראשון (שהתרחש באפריל 93') התרחש עוד לפני החתימה
על ההסכם הראשון (שנחתם בספטמבר 93') ובזמן שהשיחות היו חשאיות, והרשות
הפלסטינית הוקמה במאי 1994 (כשנה אחרי). ניתן אולי לטעון שהתגברות התופעה היא
תוצאה של הקושי לסכל את הפיגועים כתוצאה מחוסר שליטה בשטח, אבל טיעון זה לא יעמוד
גם הוא משום שהנסיגה היתה הדרגתית
– "עזה ויריחו תחילה" במאי 1994 והגדה המערבית בספטמבר 1995 במסגרת הסכם
אוסלו
ב'. כמו כן, עוד במהלך תהליך אוסלו חלה ירידה משמעותית בכמות הפיגועים
והנפגעים בין השנים 1996-2000, והעלייה המשמעותית ביותר חלה רק לאחר קריסת התהליך
(גרף
בנושא).
6.
לאחר ערעור הקישור בין העלייה בפיגועי ההתאבדות לבין תהליך אוסלו,
אפשר להניח שהצורך בגדר ההפרדה (עמ' 15 לדו"ח) היה עולה בכל מקרה,
ושהוא עלה רק בגלל שהתהליך נכשל, ולא בגלל החתימה והיישום שלו. בכל מקרה, גדר
ההפרדה, עם כל הבעיות המוסריות בה, היא גורם מרכזי בירידה בנפגעים בשנים שלאחר
מכן.
7.
לגבי נפגעי פעולות האיבה (עמ' 16-17 לדו"ח), ממש לא ברור
שניתן לייחס את העלויות של כל הנפגעים מאז החתימה על ההסכם ועד היום לאוסלו,
בייחוד משום שרוב הנפגעים הם תוצאה של אירועים שקרו בעקבות קריסת התהליך, וכך
בהחלט ניתן לייחס את העלות לכשלון התהליך ולהמשך הסכסוך.
8.
דברים דומים ניתן גם להגיד לגבי הנפילה בהכנסות התיירות בשיא הטרור
(עמ' 18 לדו"ח). בגרף המוצג בדו"ח ניתן לראות שמאז החתימה ועד היום
ענף התיירות נמצאה בעלייה ושהירידה חלה בעיקר לאחר קריסת התהליך.
9.
גם עלות פינוי היהודים מגוש קטיף אינה בהכרח קשורה להסכם
אוסלו. כמו כן, הדו"ח לא מפרט את הרווחים כתוצאה מהפינוי, בראש ובראשונה בחיי
אדם, אבל גם כתוצאה מתקצוב אבטחת ההתנחלויות, השיירות הממוגנות, ובפריסתם של
חיילים ברצועת עזה.
10. בהקשר של גורמים נוספים הדו"ח
תולה את האשמה במשבר הדיור הנוכחי בהקפאות הבנייה ובפינוי מאחזים. ייתכן וניתן
לעשות את הקישור הזה עקב העלייה בביקוש בתוך שטחי הארץ. עם זאת, עלייה זו אינה
תקדימית. בשנות ה-90
קלטה ישראל תושבים רבים הרבה יותר והצליחה להתמודד עם העלייה בביקוש. מספר
התושבים המפונים בימינו זניח לעומת מספר התושבים שישראל קלטה אז. הגברת הביקוש
בשטחים לא בהכרח תפתור את המצוקות הקיימות בפנים הארץ, אבל פתרון הסכסוך אכן יכול
לסייע (באופן עקיף) לפתרון בעיות חברתיות רבות הקיימות בישראל.
ללא הייחוס, אפשר לומר רק שהדו"ח מפרט תופעות שקרו בישראל מאז
הסכם אוסלו, כלומר מפרט את עלויות הסכסוך מאז החתימה עליו, יוזמה בהחלט מבורכת,
משום שראוי שעם ישראל ידע כמה הוא מפסיד בגלל שאין כאן פתרון יציב לסכסוך.
לסיכום
לא התעמקתי בכלל הנתונים המוצגים בדו"ח ואני מוכן לקבל אותם כנכונים,
אבל לא ניתן לייחסם לאוסלו, אלא להמשך הסכסוך ביננו לבין הפלסטינים, כלומר לכשלונו
של אוסלו. הדו"ח הזה מדגיש שוב את מה שאני אומר כל הזמן, לאזרחי ישראל יש
אינטרס כלכלי בסיום הסכסוך בצורה שתגרום לנזק מועט ככל האפשר למספר קטן ככל האפשר
של אנשים משני הצדדים.
כמו כן, העובדה שאוסלו נכשל לא צריכה לגרום לנו לאבד תקווה לחיות כאן
כמו בני אדם. בשביל שאוסלו ייכשל היה צריך לרצוח
את ראש הממשלה המזוהה איתו ביותר ולגרום לטלטלה פוליטית, לאחר מכן לשים אותו בידיו
של מי שהצהיר שהוא מחוייב להסכם אך כעת מתגאה בהכשלתו, ולבסוף
להפקידו בידי מי שכעת נטען שקיבל אחוזים על עסקאות נשק
ישראליות.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה