יום שישי, 17 באוקטובר 2014
הבעיות שלי עם מחאת המילקי
קבלה
מברלין שהועלתה לרשת לפני כשבועיים החזירה שוב את השיח המחאתי לקידמת הבמה
הציבורית בישראל. מי שקרא פוסטים קודמים שכתבתי יודע שאני מחסידי המחאות והביקורת,
אבל כבר מתחילתה היו לי איתה שתי בעיות רציניות.
ראשית, המטרה שלה. אני בהחלט מסכים שיוקר המחיה בישראל הוא בעיה
משמעותית ביותר שיש לדבר עליה ולהעלות אותה על סדר היום בשביל לפתור אותה אבל אותו
גולש מסתורי שעומד
מאחורי המחאה פירסם את הקבלה הנ"ל בשביל לעודד הגירה ישראלית לברלין. הוא אף
הקים דף
פייסבוק שמטרתו לעזור לישראלים לעבור לברלין ובעקבותיו הוקמו עוד מספר דפים
ליעדים אחרים (לונדון,
ניו יורק וכו'). בכך,
לדעתי, הוא יוצר קוטביות נוספת בעם כאשר ניתן לתייג בקלות את המחאה כ"אנטי
ישראלית" ולהרחיק את רובו ממנה.
מהר מאד השיח הפך להיות אותה מלחמה ישנה בין ימין לשמאל, כפי שניתן לראות
היטב בכתבה הבאה (ובתגובות
לה). למעשה, בנושאים חברתיים אחדות העם הנהדר שלנו צריכה לבוא לידי ביטוי בדיוק
כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיתות משבר ואת זה המחאה הזאת מפספסת (בטעות או במכוון).
מעניין לזכור שגם המחאה החברתית תוייגה בסופו של דבר כמחאת שמאל פוליטי (הבלבול הידוע
בין מדיני לחברתי) וייתכן שמדובר בדפוס חוזר, אבל האמת היא שמחאה חברתית תהא מזוהה
עם השמאל החברתי (שאינו בהכרח קשור לשמאל המדיני), ושרבים מאיתנו משתייכים לאותו
גוש הקורא ל"צדק חברתי" בלי בכלל להבין את זה.
המטרה הזו גם מחזקת את התפיסה הציבורית השגויה לדעתי, שהעובדה שהמחאה
החברתית לא
השיגה כלום מובילה לכך שלא ניתן לשנות כאן כלום ועדיף לעזוב למקום אחר. אני
ממש לא מסכים. אני חושב שההישג העיקרי של המחאה החברתית הוא שהציבור החל ללמוד את
כוחו, אבל מדובר במחאה ראשונה של ציבור לא מנוסה, והעובדה שניסיון אחד לא הוביל
לשינוי משמעותי לא צריך ללמד אותנו שאי אפשר לשנות כלום, אלא שצריך להמשיך לנסות.
את הפחד בעיניים של בעלי ההון והפוליטיקאים ראינו, אבל מיהרנו לשכוח אותו אחרי
שסיפרו לנו שתוקפים באיראן, מקימים מדינה פלסטינית, משחררים את גלעד שליט ועוד.
אני לא יכול להגיד שמעולם לא חשבתי על ירידה מהארץ, אבל אני ממש לא
מתכוון להיכנע כל כך מהר, ואני חושב שאם כל מי שמעוניין בשינוי ירד מהארץ הסיכוי
שנצליח לשנות כאן משהו ירד פלאים. במקום להתייאש מהכישלון של מחאת 2011 צריך להסיק
את המסקנות ולחזור לסיבוב נוסף, עם מטרה ברורה ועקשנות גדולה יותר.
הדבר השני שהפריע לי במחאה הנוכחית הוא המיתוג שלה. כמו "מחאת
הקוטג'" של 2011, גם המחאה הזו תוייגה מהר מאד כ"מחאת המילקי",
ובכך היא מזוהה עם בעיה מצומצמת מאד שניתן לפתור בהינף יד כפי שרמי
לוי הראה לנו כשהוריד את מחיר המילקי לשקל תשעים לזמן מוגבל. ארגונים המזוהים עם
המחאה הדגישו שהמחאה היא על יוקר המחיה ומילקי הוא רק דוגמה לכך וביקשו מלוי ומרשת נוספת
לבטל את המבצע, אך אלו טענו מצידם שהורדת המחיר גרמה לעלייה חדה במכירות וסירבו.
וכך, כמו "מחאת הקוטג'", גם המחאה הזו מפספסת את התמונה
הגדולה. המחאה שלנו לא צריכה להיות על מילקי או קוטג', ואפילו לא על יוקר המחיה,
אלו רק סימפטומים של המחלה הקשה שמשתוללת בארץ הזו, הנגרמת כתוצאה ממתן כוח גדול שרק הולך ומתעצם
לקבוצה קטנה מדי.
גם במחאה הזו נבחרינו מביעים אמפטיה ועומדים יחד איתנו. כך, לדוגמה, אמר שר
הביטחון יעלון שהם "נכשלו ביוקר הדיור והמחיה", כאשר רק לפני חודש וחצי דרש
המשרד שהוא עומד בראשו עוד 10 מיליארד בשביל ליישם את לקחי צוק איתן, סכום שהאוצר
מסרב
להעביר לפני התייעלות מתבקשת במערכת הביטחון.
גם שר האוצר יאיר לפיד הביע
הזדהות והבטיח להילחם ביוקר המחיה באמצעות פיקוח ובאותה נשימה תייג את ראשי
המחאה כ"אנטי ציוניים" (בהמשך לנקודה הקודמת שלי). לפיד גם הזכיר את
תקציב המדינה שעבר
לפני קצת יותר משבוע בממשלה (בקלות יחסית) ואמר שמטרת התקציב היא גם אותה המלחמה
ביוקר המחייה. לפיד שכח כמובן לציין שכנראה שהתקציב הנוכחי לא הולך לפתור אף בעיה
והוא למעשה דוחה
את הקיצוץ הגדול לתקציב הבא.
וכמובן שאי אפשר לסיים לכתוב את הפוסט הזה ללא הבאת דבריו
האמיצים של ראש הממשלה שלנו, שנשארו רלוונטיים כל כך. ברוב התקופה
שעברה מאז אותו ראיון אלמותי הוא היה בשלטון, והבעיות שאותן הוא מציין עדיין
אקטואליות מאד (ואף יותר) גם היום.
אז כן, בהחלט יש מקום למחאה ציבורית בישראל, אבל בשביל שמחאה כזאת
תצליח, צריך שתהיה לה מטרה ברורה שתוביל לשינוי מקיף. למחאות הקטנות שצצות עכשיו עלול להיות אפקט שלילי של הגדלת השסע בעם ועליית מפלס הייאוש. אני כן חושב שהעלאת נושאים שונים לסדר היום היא חשובה, אבל צריך גם להבין ששינוי אמיתי הוא תהליך ארוך וקשה.
בסופו של דבר, הממשלה יכולה
מהר מאד לתקן כאן בעיות רבות (לדוגמה בעיית יוקר המחייה היא תוצאה של חוסר תחרות
ומדיניות מיסוי קלוקלת, או לחלופין פיקוח רופף), אבל כפי שהבהרתי בבלוג זה בעבר,
אנחנו אלו שנצטרך לתת לנבחרינו את האינטרס לעשות זאת.
 |
| המחאה החברתית ב-2011 |
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה