יום שני, 2 ביוני 2014
הנפתולים של נפתלי
נפתלי
בנט עובד בימים אלו על אישור חוק שיאסור חנינה לרוצחים קשים, המכונה גם חוק
המחבלים. רק אתמול התבשרנו על הנטישה הזועמת שלו לאחר שנתניהו דחה את אישור הצעת החוק בישיבת הממשלה. תומכיו
הנלהבים של בנט רוצים שנאמין שמדובר באדם אידיאליסט העומד מאחורי מה שהוא אומר
ומגבה את מילותיו במעשים.
עקבתי
אחרי בנט עוד מקמפיין הבחירות שלו, כאשר הוא הצליח למצב את עצמו כאח ואת
"הבית היהודי" כמפלגה לכולם. המהפכה שהוא עשה בה בהחלט ראויה לציון,
משום שממפלגת שוליים שרוב מצביעיה הגיעו מהציבור הדתי, הוא הפך אותה לאחת המפלגות
המרכזיות בפוליטיקה הישראלית, והוסיף לה מצביעים רבים מהציבור החילוני.
בתקופת
הבחירות התרעתי מפני התחזקות לא פרופורציונלית של בנט על חשבון קולות מוטעים שלהם אינטרסים
שהוא אינו מתכוון לייצג, ושמאחוריו עומדת מועצת רבנים ולה משקל רב באישור החלטותיו. צורת קבלת ההחלטות הזאת הופכת את הבית היהודי למפלגה דתית לכל דבר והאינטרסים שהיא משרתת הם אלו של
הציבור הדתי בישראל, כפי שכתבתי בינואר 2013:
"אז מפלגה החליפה שם והיו"ר שנבחר בהחלט עושה
רושם של אדם רציני, אבל צריך לפחד לא מהימין הקיצוני שמציג את עצמו ככזה, צריך
לפחד מימין קיצוני כאשר הוא מתחזה למפלגת ימין מתונה.
יש דברים שצריכים להיאמר, דברים שהציבור הישראלי לא מוכן
להתמודד איתם. הבית היהודי מנסה להציג את עצמה כמפלגה לכולם, אבל האינטרסים שלהם
משרתים את הציבור היהודי-דתי בארץ ישראל, לא חשוב כמה ינסו להגיד לכם אחרת."
נושא המחבלים הוא אחד הנפתולים הגדולים ביותר של נפתלי.
בנט בהחלט היה קוהרנטי באשר להתנגדותו למהלך, והביע התנגדות לו מימיו
הראשונים כשר בממשלה. בסופו של המשא ומתן הוא אפילו איים שיפרוש
מהממשלה במידה ויבצעו פעימה נוספת
של שחרור מחבלים.
אפשר גם להבין את ההתנגדות הגדולה למהלך, מדובר במחיר כבד
שנאלצנו לשלם בשביל שנקבל עוד סיכוי לא כל כך גדול ליציאה מהבוץ אליו נכנסנו.
מדובר בצעד שפוגע בתדמיתה של מדינת ישראל ומעלה את המוטיבציה לפעול נגדה, משום
שמבחינה פסיכולוגית המפגעים מבינים שהסיכוי שלהם לחזור הביתה באחת מהעסקאות הבאות
עולה. מדובר בצעד אליו מתנגדים בתוקף ראש השב"כ הנוכחי וראש השב"כ לשעבר. מדובר
בצעד שפוגע בכבודם של הנופלים ושל משפחותיהם וגורם להם נזק גדול מאד.
מדובר בצעד רע מאד, אבל הוא לא היה האלטרנטיבה היחידה שעמדה
בפני מדינת ישראל אלא אחת משלוש שהוצעו יחד עם הקפאת הבנייה או משא ומתן על בסיס
קווי 67'. שתי האלטרנטיבות האחרות היו הפיכות. הבטון והברזל יחכו כמה חודשים למשא
ומתן ומקווי 67' תמיד אפשר לחזור אם הפלסטינים לא יעמדו במילה.
את האסירים שהשתחררו אי אפשר להחזיר. השיקום התדמיתי יהיה
ארוך מאד. המשפחות השכולות יזכרו את העוול הגדול שנעשה להם לעד, במיוחד לאחר
שמדובר בעוד משא ומתן מדומה שלא הושגה בו שום התקדמות.
מדוע מדינת ישראל הלכה דווקא על האלטרנטיבה הרעה ביותר
מבחינה אסטרטגית? משום שגורמים בממשלה דחקו אותה לקראתו, ובאופן לא מפתיע השחרור
לווה באישורי בניה נוספים מעבר לקו הירוק.
שמונה ימים לפני שהשתתף בהפגנה נגד שחרור מחבלים התייחס
בנט להתנעת המשא ומתן ודיבר
רק על שתי האלטרנטיבות האחרות:
"אפשר לנהל משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, בלי הקפאה, ובוודאי בלי הדרישה ההזויה
לנהל אותו על בסיס קווי 67'". באותה הכתבה אומר שר השיכון (מטעם הבית היהודי)
אורי אריאל שהוא "לא ייתן יד לצעד הבלתי מוסרי של הקפאת הבנייה".
שבוע וחצי לאחר מכן, דווח שאותו אורי אריאל ניהל הידברות
חשאית באמצעות מעטפות חתומות עם ראש
הממשלה בנימין נתניהו, בה כנראה הושגה הפשרה: המחבלים ישוחררו, הבית היהודי תישאר
בקואליציה, ונתניהו יפשיר לבניה אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון ובירושלים.
נפתלי בנט ניסה להתנער מהפשרה, אבל בפועל זה מה שקרה:
מחבלים שוחררו, יחידות הופשרו והבית היהודי עדיין בממשלה. עיתונאים נוספים כגון בן כספית (רדו לחלק השני של הטור) העידו שבנט ידע על האלטרנטיבות האחרות, והתפשר על שחרור המחבלים. העמידה העיקשת
שלו כעת מאחורי חוק המחבלים והניסיון להפיל את האחריות למהלך על ציפי לבני
וגורמים אחרים ב"תנועה" הוא שקר פוליטי במצח נחושה, ניסיון נוסף
ליצור מצג שווא, משום שהאחריות (לדברי שאר חברי הממשלה, ראו בכתבה) לצעד מוטלת ברובה על "הבית היהודי".
הניסיון לצבור רווח פוליטי נוסף על חשבון ציבור שהפסיק
לעקוב לעומק אחר הפעולות של נבחריו הוא ניצול ציני של הכוח והאחריות שקיבלו בנט
וחבריו והוא מראה את סדר העדיפויות הערכי שלהם, זה שכולנו צריכים להיות מודעים
אליו: קודם כל ארץ ישראל השלמה בכל מחיר, אחרי זה כל השאר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה