יום ראשון, 29 ביוני 2014
מגששים באפלה
שבועיים
וחצי עברו מאז תחילת האירוע ומבצע "שובו אחים" עדיין נמצא במרכז השיח
הציבורי. עם זאת, אחרי שבימיו הראשונים הוא שלט ללא עוררין ברשת, העניין בו החל לגווע ואיתו
החלה להיגמר הסבלנות הציבורית.
נראה
שדעיכת העניין הציבורי, וחוסר הערך המודיעיני שבהמשך הסתרת המידע מהציבור גרמו
לשב"כ לפרסם לפני שלושה ימים את שמות החשודים העיקריים בחטיפה. מדובר בפיסת המידע הראשונה שבאמת חידשה משהו, כאשר לפי הדיווחים בשב"כ מנסים להתחקות אחר עקבותיהם כבר מתחילת
המבצע משום שכשבאו לעצור אותם הם לא היו בנמצא.
השוני
בהתייחסות בכלי התקשורת השונים לחשיפה מראה מדוע אנחנו צריכים להבין שלכל גוף
תקשורתי בישראל יש אג'נדה פוליטית מסוימת. מצד אחד, רון בן ישי בynet מיהר להכריז שהשב"כ הפליל את חמאס ארבעה ימים בלבד אחרי שהכריז שלחמאס אין קשר ישיר לחטיפה
(ראו בפסקה האחרונה). בנוסף, בערוץ 7 הכריזו כי "פחות מיממה לאחר החטיפה חשף השב"כ כי החמאס הוא העומד
מאחורי החטיפה". מצד שני, ב"הארץ" הכריזו כי קיימות הוכחות קלושות למעורבות של בכירי חמאס והתייחסו לפרסום שמות החוטפים בתור חשדות בלבד כאשר גם בוואלה הוצגו הדברים בצורה
דומה.
נקודה
מעניינת מאד מאותה כתבה בוואלה הוא ציטוט ה"אמרנו לכם" של ראש הממשלה בנימין
נתניהו: "אמרנו שמי שביצע את הפשע הזה היו מחבלים של חמאס, והיום השב"כ
פרסם את שמותיהם של שניים מאנשי החוליה, אנשי חמאס." אני חייב לציין
שהרטוריקה של נתניהו מעניינת מאד. לא ברור האם מדובר בהוכחה החד משמעית שהובטחה
לתושבי ישראל ולעולם, אך קיימת כאן הסתייגות מסוימת, משום שראש הממשלה מצמצם את
האחריות ל"מחבלים של חמאס" ול"אנשי חמאס" להבדיל מהאשמת הארגון כולו וממשלת האחדות כפי שעשה בימיו הראשונים של המבצע.
מנגד,
החמאס עדיין מסרב לקחת אחריות על החטיפה, ואומר שהחשיפה היא ניסיון של ישראל לטייח את כישלון
המבצע. אבו מאזן, שהחל להגן על חמאס בטענה שאין הוכחות למעורבתו, שותק בינתיים ומחכה כנראה לראות האם
לישראל ישנן הוכחות חותכות יותר שיכולות להעיד על מעורבות ארגונית מלאה של חמאס.
בעוד
ישראל תוקפת את תשתיות חמאס בגדה ועוצרת מאות מפעיליו, תגובת הארגון היא לכל הדעות
מתונה, ולצד ההכחשות הגורפות גם התגובות בפועל אינן עוצמתיות. מאז תחילת מבצע שובו
אחים נורו 30 רקטות משטחי הגדה לישראל בשבועיים וחצי (כאשר גם האחריות עליהן לא מוטלת על חמאס באופן בלעדי), ולשם השוואה במהלך מבצע "עמוד
ענן" כאשר הארגון פעל בכל כוחו, נורו לעבר ישראל כ-1500 רקטות בשמונה ימים בלבד.
רון
בן ישי (יחד עם מספר פרשנים נוספים) ניסה להכין אותנו להסלמה
אפשרית מול עזה ללא כל קשר למעורבותו של חמאס. עד לכתיבת מילים אלו, לפי
תגובותיו והתבטאויותיו נראה שחמאס מנסה מאד להימנע מהסלמה, בעוד ישראל מגיבה על
הירי באמצעות תקיפות ברצועה (בינתיים לא על יעדים המזוהים עם חמאס באופן ישיר).
מאחורי
הקלעים
ובינתיים,
ברקע קורים דברים חשובים לא פחות הקשורים בצורה כלשהי לאירוע. במהלך המבצע הותר
לפרסום שרוצח נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל שוחרר בעסקת שליט.
לא ברור מתי התרחש הפיענוח בפועל, אבל הוא הותר לפרסום בימים אלו ועורר שיח רב על
הנושא הרלוונטי מאד של שחרור מחבלים תמורת חטופים. באופן טבעי, עלה הלחץ הציבורי לאימוץ המלצות ועדת שמגר
(שנגנזו משומה) שקבעה קריטריונים נוקשים לשחרור מחבלים בעד חטופים בעקבות עסקת
שליט.
אני
מסכים ששחרור מחבלים פוגע בבטחונה של מדינת ישראל וגם לעסקת שליט התנגדתי ולא
השתתפתי באופוריה הציבורית שהיתה סביבה. עם זאת, אני ממש לא מסכים עם גורמים שניסו
להאשים את משפחת שליט במאבק על חייו של בנם. בזמן שהתנגדותי לשחרור מחבלים תמורת
חטופים היא רציונלית, ונובעת מטעמים של תועלת למדינת ישראל, הגנה על אדם
קרוב שנפל בשבי היא אמוציונלית מאד ואי אפשר לצפות לפעולה אחרת מהוריו, חבריו ובני
משפחתו של גלעד.
לצד
דברים אלו יש לציין שנעם שליט מאד לא מעורב בשיח סביב החטיפה ודווקא אביו של נחשון וקסמן נמצא
במרכזו, ולדברי פרשנים מסוימים מדובר ביוזמה מכוונת של מערכת הבטחון. אם זה נכון, הסיבה
לדעתי להתמקדות בוקסמן היא דווקא אופי הפעולה וניסיון נוסף להצניע את מחיר
החטופים. בעוד שגלעד שליט שוחרר בקול תרועה תמורת מחבלים רבים, נחשון וקסמן
ז"ל נהרג בניסיון חילוץ כושל.
נקודה
נוספת שעולה בעקבות האירוע היא המשך הפגיעה בשיח בין ישראלים לערבים שמגיע לשיא
בעקבות התבטאויותיה הפרובוקטיביות של ח"כ חנין זועבי. גם לרינה מצליח היה קשה להתמודד עם
דבריה, וראיון איתה בתוכניתה "פגוש את העיתונות" (דקות 28-47) הגיע לטונים גבוהים
מאד וכלל תרבות שיח ברמה נמוכה מאד (כאשר לזועבי אחריות לא מבוטלת). בעקבות דבריה,
הוצמדה לזועבי אבטחה והיא הותקפה מילולית במסעדה בכפר סבא. כמו כן, הוקם עמוד פייסבוק הקורא
להדחתה שגרף עד עכשיו קרוב לעשרת אלפים לייקים.
ח"כ ערבי אחר השתתף בדיבייט עם ח"כ משה פייגלין מהליכוד, וכאשר השווה
הח"כ את האלמנות הפלסטיניות (ולא את אלמנות חמאס כפי שנכתב תחילה בכותרת פרובקטיבית נוספת בNRG לפני ששונתה) לאלמנתו של סנ"צ משה מזרחי ז"ל וביקש
מהציבור הישראלי להפגין סולידריות גם כלפיהן החליט פייגלין להפסיק את הדיון ולעזוב
אותו.
דעתי
בנושא היא, שככל שדבריהם של שני חברי הכנסת יכולים לקומם אנשים רבים בציבור
הישראלי, דעות אלו נמצאות בגבולותיו של חופש הביטוי, ולא מחוצה לו כפי שפייגלין
מבקש שנחשוב. שני חברי הכנסת הללו מייצגים קבוצות מיעוט בחברה הישראלית ואין ספק
שדעתם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני שונה בהרבה מזו של הישראלי הממוצע, אך השתקת הדעות
אינה הפתרון. חופש הביטוי כולל בתוכו דווקא את הדעות הקשות לשמיעה, את אלו שאינן
מקובלות, ובהשמעתן נמדד החוזק של החברה הדמוקרטית. אין שום ערך בהשתקת דעות שנראות
לנו לא לגיטימיות, צריך להציף אותן ולהילחם בהן בצורה רציונאלית, אינטילקטואלית
וקרת רוח.
בתור
חבר כנסת אתה גם מודל לחיקוי, ואני חושב שאמירותיו של פייגלין בעקבות האירוע מהוות
פגישה קשה בשיח הדמוקרטי וצריכות לקומם מאד את הציבור הישראלי, במיוחד לאור הקו
הליברטריאני הדי קוהרנטי בו הוא נוקט, קו שצריך לאפשר למקסם את החופשים של האדם
באשר הוא אדם.
הדבר
נכון גם לגבי חנין זועבי. אני לא חושב שיש משהו בהמלצת המשטרה
להעמידה לדין ובספק אם הדברים יגיעו לידי הליך או הרשעה. אני ממש לא מסכים עם
דבריה, ואין ספק שהם מקוממים וקשים לאוזן הישראלית, אך אם ננסה לרגע להסתכל עליהם מנקודת
המבט שלה ושל הציבור שהיא מייצגת נוכל להתמודד איתם בצורה ראויה הרבה יותר.
אז שבועיים
וחצי עברו. את החטופים עדיין לא הצלחנו עדיין למצוא ורף הציפיות הציבורי מתחיל לרדת. הוכחות חד משמעיות למעורבותו של החמאס עדיין לא הוצגו לתושבי
ישראל והעולם, ובינתיים קיימת מגמה להצנעת מחיר החטופים ולפגיעה בשיח הדמוקרטי בישראל.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה