הגלולה: הבעיה הדמוקרטית ופתרונה

יום שלישי, 1 באפריל 2014

הבעיה הדמוקרטית ופתרונה

פורסם במקור ב17.02.14.
"אל לנו לשכוח שהממשלה היא אנחנו ולא כוח זר שנמצא מעלינו. השליטים האולטימטיביים של הדמוקרטיה שלנו הם לא נשיא, סנאטורים, חברי קונגרס, ואנשי ממשל, אלא המצביעים של המדינה הזו"

הקדמה

רעיון הדמוקרטיה נשען על הנחות נכונות, שבבסיסן העובדה כי מבחינה סטטיסטית הסיכוי שהרוב ישגה קטן יותר. שיטת משטר זו הובילה את יוצרי הרעיון המקורי לפריחה כלכלית ומדינית, אך מאז הגו אלו את הרעיון העולם השתנה בהמון היבטים (ואני אציין שניים מהם):

1. אוכלוסית העולם הכפילה עצמה כמה וכמה פעמים

2. המערכת הכלכלית השתנתה פלאים כאשר ההון העולמי מחולק בצורה לא שווה בלשון המעטה

עקב הצמיחה האדירה של האוכלוסיה לא ניתן היה לאפשר שלטון ישיר כפי שהיה קיים ברעיון תחילה וכבר בתקופה הרומאית ניתן היה לראות את ניצניה של הדמוקרטיה הייצוגית (אשר צורה מפותחת שלה קיימת גם היום). הדמוקרטיה הייצוגית הינה פתרון לגיטימי לבעית הריבוי הטבעי הגובר שפקדה את הדמוקרטיה באותם הימים. העיקרון אומר כי מכיוון שבלתי אפשרי שכלל האזרחים ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות בצורה ישירה הם יבחרו נציגים שיוסמכו על ידיהם לכך. עם זאת, בפועל קשה להסמיך מישהו שיפעל למענך, מבלי שהוא יפעל קודם למענו. ואכן כבר בימי האימפריה הרומית האמון בסנאט הלך וירד, עד אשר בסופו של דבר הוא איבד הרבה מכוחו ורומא הפכה מרפובליקה לאימפריה.

הבעיה

מאז עברו כמה וכמה שנים, אך דמוקרטיה היא עדיין שיטת המשטר העיקרית (וכמעט היחידה) בעולם המערבי, ובעיותיה של הדמוקרטיה הייצוגית רק התחדדו עם השנים והנה כמה מהן:

1. דמוקרטיה לעשירים בלבד – כפי שציינתי הפערים הכלכליים בעולם גודלים מיום ליום. אין מדינה מערבית שאינה נגועה בבעיה זו. כמו כן, דמוקרטיה כפי שהיא מתפקדת היום היא מערכת שבשביל להשתתף בה נדרש הרבה מאמץ, אבל חשוב מכך, הרבה מאד כסף. במצבה הנוכחי של הדמוקרטיה (ואני מדבר בעיקר על זו הישראלית אבל כנראה שזה המצב בכולן) הסיכוי של מועמד בעל תקציב נמוך לקבל יותר מנדטים ממועמד בעל תקציב גובה בהרבה נמוך עד אפסי. כך נוצרת תלות של הפוליטיקאים בכסף. נציגינו איבדו את מטרתם העיקרית, שהיא לעשות את התפקיד שבמידה והיה לנו זמן ודי מקום לכך, היינו מבצעים כולנו, ומטרתם העיקרית כעת היא גיוס כספים למסע הבחירות הבא שלהם. מיותר לציין כי כל תורם גדול נהפך ל"מקורב", וכך גם האוזן הקשבת של הפוליטיקאים קרובה יותר לאנשים בעלי הכסף מאשר לבוחר הממוצע (דוגמה לפרספקטיבה ומספרים הנוגעים לארצות הברית: http://www.youtube.com/watch?v=kwrGk5Q0ARY). כך נוצר קשר הדוק בין השלטון ובין מעמד ספציפי מאד של בוחרים, ובמערכת הקיימת לא חשוב במי נבחר, כל מועמד צריך תמיכה מאותו מעמד ספציפי. ככל שהזמן עובר, מעמד זה קטן וקטן משום שאחוז גדול יותר של כסף נמצא אצל חלק קטן יותר מהאוכלוסיה, שמשקיעה כסף זה בנכסים שמניבים עוד כסף, בעוד רוב האוכלוסיה מנסה לסיים את החודש. העובדה כי דמוקרטיה דורשת הרבה כסף ולהתרפש בהרבה לכלוך מונעת מאנשים רבים אשר באמת רוצים לשנות לקחת חלק בתהליך (ורבים וטובים ניסו להיכנס בדרכים שונות אך נכשלו).

2. חוסר אמון במערכת – סיבה זו היא תוצאה של הסיבה הראשונה, ושל עוד כמה סיבות, וחוסר אמון זה ניכר באחוז ההצבעה שקטן בהתמדה במספרים שבתוך כמה שנים כבר תהיה בהם משום הצהרה של ממש בקשר לשיטה הנוכחית. העובדה כי פוליטיקה הפכה כלי שרת בידי אנשים אשר כל רצונם הוא להתברג בעמדות כוח ולהתחכך במעמד השולט גורמת לאנשים רבים לפקפק בדמוקרטיה כצורת משטר, משום שכפי שהיא מתנהלת כיום היא אינה דמוקרטיה אמיתית. אבל עיקר הבעיה היא לא בשורשי הרעיון הדמוקרטי. עיקר הבעיה היא בדמוקרטיה כפי שהיא התפתחה בעולמנו המודרני. התלות האבסולוטית של הפוליטיקאים באחוז מאד קטן באוכלוסיה יוצרת למעשה זאב בעור של כבש, כאשר הבוחר הממוצע חושב שיש לו השפעה שווה על תהליך קבלת ההחלטות אך ההשפעה שלו היא מזערית מאד.

3. ניצול חוסר הידע של הציבור וזכרונו הקצר – בשל הפערים הכלכליים למרבית הציבור אין זמן להתעמק בשיח הפוליטי השוטף. מצב זה יוצר כר פורה להבטחות שווא של הפוליטיקאים. הבטחות אלו תורמות לחוסר האמון במערכת, אך לא מונעת ממצביעים רבים להצביע שוב לאותו מועמד אשר הפר את הבטחותיו בצורה בוטה. הדברים מתנהלים בחוסר שקיפות משום שלפוליטיקאים יש אינטרס ברור להשאיר את הציבור מחוץ לתמונה (ולא תמיד מטעמי ביטחון) כדי שהציבור לא ידע כמה מצב הדברים רע באמת. היבט נוסף של ניצול חוסר הידע הציבורי הוא ביצוע של הדברים בצורה שנועדה להיכשל (באופן אישי אני לא מאמין שמדובר בתום לב באחוז גדול מהמקרים אבל לצורך העניין אפשר להניח שכן), לדוגמה: העלאת הצעת חוק שאין לה שום סיכוי להתקבל במצב הנוכחי בשיח הציבורי כדי שזה יראה לבוחרים כאילו משהו נעשה או אמירות פרובוקטיביות שמטרתן לרצות את ציבור הבוחרים אך לא להביא להתקדמות כלשהי לטובתו.

4. שימוש ציני באמצעי התקשורת – התקשורת הוכרזה בעבר כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" וייתכן שבעבר באמת שימשה ככזו. הצלחתה המסחררת של התקשורת העולמית גרמה למפעיליה לצבור הון רב, ובכך אלו נכנסו למעמד העליון השולט בפועל במדינה, או מקושרים לאותו מעמד. ברגע שתהליך זה הושלם הפסיקה התקשורת לשמש ככלב שמירה, והיא הפכה במקום להפך הגמור, לפורצים אשר באים לשדוד את הבית. ברגע שמי שעומד מאחורי רוב הגופים התקשורתיים הם ענקים כלכליים האינטרס אשר עומד מאחורי הפירסומים שלהם הוא אינטרס של שימור ההיררכיה הקיימת וממש לא טובת הכלל. גם הפוליטיקאים למדו לעשות שימוש ציני ומניפולטיבי באמצעי התקשורת וכך נוצר מצב שה"אמת" המוצגת לאוכלוסיה באמצעי התקשורת המובילים (או המסורתיים) מוטלת בספק גדול, אך בכל זאת יש לה השפעה גדולה מאד על האוכלוסיה (דוגמאות לכך ניתן לראות בישראל בכל קיץ כאשר רוצים להעלות סוגיות בטחוניות בחזרה לשיח הלאומי, והנושא המדובר האחרון – התקיפה האמריקאית בסוריה שכמובן לא היתה).

אלו הם רק 4 היבטים של הבעיה הדמוקרטית הקיימת כיום, בעיה הגוברת ככל שהזמן עובר עם גדילת הפערים החברתיים, גדילת התלות הפוליטית בכסף בשביל להיבחר שנית, וחוסר המודעות הציבורית למצב הנוכחי שתורמת לשימורו. כך נוצרת לנו דמוקרטיית דמה אשר מציגה עצמה כאילו היא שלטון הרוב לטובת הכלל, כשהלכה למעשה היא שלטון העשירים לטובתם האישית (כאשר מדי פעם זורקים גם לציבור כמה שאריות כשהוא מתעורר).

הפיתרון

אין בהצגת הבעיה שלילת הדמוקרטיה. אני מאמין כי במצב העולמי הקיים כיום דמוקרטיה היא שיטת המשטר המתאימה והמאוזנת ביותר, אמונה שיחיד או מספר מצומצם של יחידים נעלים יכולים לעשות עבודה טובה יותר מהציבור ייתכן כי תהיה נכונה בעולם מושלם, בו הציבור יכול להיות בטוח כי טובתו אכן עומדת בראש מעייניה של קבוצה זו (וגם זה לא בהכרח נכון).

הפתרון אם כן נעוץ לדעתי בהתאמת הדמוקרטיה לעידן הנוכחי, עידן האינטרנט והמידע, בו לרובה המוחלט של האוכלוסיה המערבית ישנה נגישות כלשהי למדיה הזו (ואם יהיה אינטרס פוליטי לכך ניתן להגיע למצב אמיתי בו תהיה נגישות לכל החפץ בכך). הפיתרון אותו אני מציע הוא תהליכי (ומתחילת התהליך יידרשו כ-20 שנה לביצועו להערכתי) והוא כולל כמה היבטים או שלבים:

1. מודעות – במצב הנוכחי לא ניתן לבצע שינוי אמיתי, ולמדיה המסורתית אין שום אינטרס להעיר את הציבור. עם זאת מתפתחות תשתיות מדיה אלטרנטיביות אשר יאפשרו לנו לתת את הגלולה האדומה למספר רב יותר של אנשים ולהעיר אותם מהתרדמת העמוקה אליה הם נכנסו בעקבות האשליה הדמוקרטית שיצרו להם בעלי הכוח. ככל שיוקמו יותר תשתיות כאלה, ויועלו יותר פרסומים ודיונים אשר תורמים להבנת המצב האמיתי, כך המודעות למצב תגדל בקצב מהיר יותר. ברגע שאחוזי ההצבעה ירדו בצורה דרסטית (בישראל ירדו בכ-25% מהקמת המדינה עד היום), או לחלופין תגדל ההצבעה בפתקים לבנים (בעקבות ההבנה שאין באמת השפעה בבחירות במתכונתן הנוכחית) והציבור יספק הסברים לירידה בצורת חוסר אמון עמוק במערכת, הפגנות ומיקוד השיח הציבורי (האלטרנטיבי לכל הפחות, למרות שאני חושב שגם המסורתי יצטרך להתפנות לבעיה הזו לבסוף) בבעיה, הפוליטיקאים יהיו חייבים להפנות אליה את תשומת הלב לפני שיאבדו שליטה, ואם המדיה המסורתית לא תעמוד לרשותם להשבת השליטה, הם יהיו חייבים לספק פתרונות אמיתיים.

רק לאחר שהתהליך הזה יסתיים או לפחות יגיע לשלבים יחסית מתקדמים, תונח תשתית אמיתית להתחיל לבצע את הצעדים הנוספים. זה לדעתי הצעד הראשון בכל תהליך של שינוי שנרצה לבצע, בין אם זה התהליך הספציפי שאני מציע כאן או תהליך אחר, העלאת המודעות היא השלב הראשון, והיא שלב חשוב מאד ואולי הקשה ביותר. ההצלחה הגדולה ביותר של המעמד השליט היא לגרום לרוב אוכלוסיית העולם להאמין שהקונספירציה לא קיימת, ולגרום לאנשים לגחך כאשר מעלים סוגיות קונספירטיביות.

2. הורדת התלות הפוליטית בכסף – לאחר הנחת התשתית לשינוי, יש לחשוב מה אנחנו רוצים לשנות בצורת המשטר שלנו בשביל לשפר אותו. הבעיה הכי דחופה בדמוקרטיה כרגע היא לדעתי התלות של הפוליטיקאים בכסף. העובדה כי טובת הכלל אינה עומדת לנגד עיניהם של הפוליטיקאים אלא טובת העשירים היא מה שעוצר את הדמוקרטיה מהשאת הטוב במדינה ספציפית ובעולם כולו. הפיתרון יבוא מתוך הדמוקרטיה עצמה, מתוך הדרישה הציבורית להנמיך את תקציבי המפלגות והבחירות, ולהפוך את התרומה המירבית לבוחר לפונקציה כלשהי של שכר המינימום או השכר הממוצע במשק (ולא מספר הבוחרים כפי שהשיטה עובדת היום). הצמדת התקציב הפוליטי של כל מפלגה למצב השכר הכללי במשק הוא צעד חשוב וראשון להעלאת המודעות לכלל מצד הפוליטיקאים, שילוב האינטרס הפוליטי עם האינטרס הכללי יביא לשינוי מסוים ביחס הפוליטיקאים לעם בהיבט החברתי, אבל הוא רק הצעד הראשון.

3. התאמת הדמוקרטיה לעידן האינטרנט – הורדת תקציב המפלגות בצורה משמעותית תדרוש הסתגלות של המערכת הפוליטית למצב החדש. הקמפיינים הבזבזניים שזיהמו את התודעה ואת המדינה עצמה יאלצו לפנות את מקומם לקמפיינים יעילים יותר שיעלו פחות כסף וכך יעודדו ויקלו את הכניסה של גורמים נוספים אשר אינם מקושרים בהכרח לבעלי ההון. לוואקום הזה תוכל להיכנס המדינה או גורם פרטי כלשהו, בהקמת מערכת בחירות אינטרנטית. דמיינו רשת חברתית (לדוגמה מערכת מבוססת פייסבוק בה לכל מפלגה יש דף, לכל מועמד יש פרופיל וכו') שמטרתה פרסום המפלגות שרצות לכנסת, וכל המידע הנלווה אליהן כגון: מצע (חובה), אג'נדה, רשימה, ידיעות הקשורות לחברי הרשימה, מעשים שנעשים בפועל וכו'. בצורה בה אני רואה את המערכת, היא תהיה מסובסדת וללא מטרות רווח, ולדעתי המדינה חייבת להיות מעורבת בהפעלתה בצורה כזו או אחרת, כאשר גם כאן הלחץ הציבורי יכול לתרום להפעלת מערכת מסוג זה. לאחר הבחירות, כל מפלגה תיבחן במעשיה בהשוואה לעקרונות ולמצע שהיא הציגה, ומערכת ניקוד מסוימת (לדוגמא: העברת הצעת חוק אשר תואמת למצע תעניק למפלגה 10 נקודות, ויש לשים לב להבחנה בין העלאת הצעת חוק להעברתה, תמיכה של מפלגה שהצהירה במצע שלה שהיא מפלגת מעמד הביניים בהחלשתו תוריד לה 20 נקודות וכו') תקבע איזו מפלגה הכי נאמנה לעקרונותיה. מעקב יעיל אחר הפוליטיקאים ומודעות שלהם למעקב זה, ייצור אינטרס של הפוליטיקאים לפעול בהתאם להבטחותיהם, "זיכרון" הציבור יהפוך ארוך יותר וכך, יחד עם החקיקה הקושרת את תקציבם למדד ציבורי, ניתן יהיה להבטיח כי הפוליטיקאים פועלים לטובת הציבור.

4. מוסד מסנן – מערכת הניקוד תהיה כפופה לגוף אובייקטיבי המורכב מאנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, עולם האקדמיה, המשפט, התקשורת וכו', אשר הם יקבעו במהלך כל תקופה אלו ידיעות נכנסות למערכת ואילו לא. הגוף צריך להיות מנותק מדעות הציבור בדומה לשופטים, והבחירה אליו תתבצע על ידי גוף שמורכב מגורמים פוליטיים, משפטיים, ציבוריים, ואולי גם מספר נציגים שהציבור יבחר בצורה ישירה. המטרה היא שהגוף יישאר טהור כפיים, והאנשים שיבחרו אליו יהיו הראויים ביותר (ולכן אולי כל בחירה של אדם תדרוש רוב של 2/3 או ¾ מהגוף הבוחר). כאן נמצאת נקודת התורפה של הפתרון, כי לצורך העלאת מודעות הציבור, עדיין צריך שמישהו ירכז לו את הידיעות האמינות כביכול שעליהן הוא צריך להסתמך להעלאת מודעותו, אך הגדרת האמת היא תהליך בעייתי.

פתרון כזה אפשר לדעתי לבצע בזמן יחסית לא ארוך ובעלות לא גבוהה, והתועלת שניתן להפיק ממנו לגבי המשך החיים שלנו בעולם הזה גבוהה מאד. עם זאת, כמובן שאני לא חושב שזה הפתרון היחיד, אני חושב שככל שיותר אנשים יחשבו על פתרונות אנחנו נגיע לתוצאות טובות יותר, ואני גם לא חושב שהפתרון הזה ישים סוף לכל הבעיות שלנו, אבל הוא בהחלט יניח בסיס איתן לדברים שאותם נרצה לשפר בהמשך. ההסכמה הרחבה צריכה להיות על כך שיש בעיה, ואם הסכמנו שיש בעיה, על כך שיש להעלות את המודעות לבעיה הזו. זהו הצעד הראשון בדרך לכל פתרון – לגרום לאדם הממוצע להודות בבעיה, וכך לתעל את השיח הציבורי לכיוונה ולהביא לפתרונה – בדרך המוצעת כאן או בדרך אחרת.

הגלולה

"הגלולה" בפייסבוק:

יום שלישי, 1 באפריל 2014

הבעיה הדמוקרטית ופתרונה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה